דין בוזגלו כדין קצב

 

24/05/2011

 

מבחן בוזגלו הוא מונח ידוע, אשר התפשט מתחומי המשפט והפך למטבע לשון, עוד מאז 1976 כשהורה היועץ המשפטי לממשלה דאז, אהרון ברק, לפתוח בחקירה פלילית נגד אשר ידלין במה שנודע לימים כפרשת ידלין. (ידלין, היה פעיל מרכזי במפא"י ועמד להתמנות לנגיד בנק ישראל, נחשד בגנבה וקבלת שוחד במסגרת תפקידו הקודם כיו"ר מרכז קופת חולים. הוא הורשע ונידון לחמש שנות מאסר).

החלטתו האמיצה של ברק הייתה באותם ימים מעשה חריג כשהתייחס ואמר "דין ידלין - כדין בוזגלו". המשמעות הייתה, שאין הבדל בפני החוק בין החזק לחלש.

 

למעשה, מבחן בוזגלו הועתק ממשמעותו המקורית שנגעה לשחיתות שלטונית ושימש כמעין תקדים או הלכה חברתית לנושאים רבים אחרים הקשורים לשסע הבין-עדתי בישראל והפך לכלי בשורה רחבה של נושאים כמו כלכלה, חינוך, תקשורת ועוד. המבחן שימש למעשה כהשוואה בין הישגיהן של שתי קבוצות עדתיות אלו, מתוך הראייה שכלל לא אמור להיות הבדל ביניהן.

עם זאת, לאורך השנים התפתח גם המונח מבחן בוזגלו ההפוך, אישי ציבור שנחקרו או הועמדו לדין וזוכו טענו שמפעילים נגדם מבחן בוזגלו הפוך, היינו שפותחים נגדם בחקירות ומגישים כתבי אישום ללא הצדקה רק על סמך חשדות לא מבוססים, כאלו שלא היו מצדיקים פתיחת חקירה כנגד אדם רגיל מן הישוב. מה גם, שרק נגד מעט מהמואשמים, שבדרך כלל הועלתה נגדם ההאשמה בתחקירים שונים בתקשורת, הוגשו אכן כתבי אישום ומתוכם רק בודדים אכן הורשעו. ניתן לומר גם, שלא מעטים המקרים שדווקא גורמים בתקשורת הם אלו שלקחו קו עם הפרקליטות ופרסמו האשמות שלעיתים הופרכו בסופו של יום.

מבחן בוזגלו ההפוך מתייחס גם למתן גזר דין מחמיר על עבירה שביצע איש ציבור, בעוד אדם מן השורה יקבל גזר דין קל הרבה יותר. כזו הייתה טענתו של חיים רמון ולאחרונה גם נשיא המדינה היוצא משה קצב.

 

 

להיפוך המשמעות של "מבחן בוזגלו" תרמו תרומה מכרעת עורכי דין ויועצי תדמית מן הליגה הראשונה, אשר למדו לנהל את המאבקים של לקוחותיהם באמצעות כלי התקשורת, עוד לפני הגשת כתב אישום, מה גם שלאותם אישי ציבור בכירים יש די כסף כדי לשכור את שרותם של עורכי דין מן השורה הראשונה, יועצי תדמית ויחסי ציבור. 

 

בימים אלו אף עלתה יוזמה חדשה של חברת הכנסת תירוש העוסקת בעניין חסינות לראש ממשלה מכהן לאורך כל תקופת כהונתו ומניעת האפשרות לחקור אותו, על מנת שזה יוכל למלא את תפקידו כהלכה בעודו משוחרר ופנוי מההתעסקות המסיבית בהתגוננות עצמית הנדרשת במצב בו מופנות כלפיו חשדות או כאשר הוא נתון בחקירות.

 

כעת נחזור לפסיקת בג"צ האחרונה, בעניינו של משה קצב, וכאן נשאלת השאלה,

האם לא נכון לטבוע כי דין בוזגלו יהיה זהה לדין קצב ?

האם זה הוגן כי אדם שהורשע בדין ונגזר עליו עונש מאסר כבד, לא נדרש להתחיל בריצוי עונשו?

וכך בזמן שהוא יושב מאחורי סורג ובריח, יפעלו עורכי הדין המייצגים אותו להכנת הטיעונים להליך הערעור בביהמ"ש העליון. הרי כך זה מתבצע כיום לגבי כל אדם אחר מהישוב.

מה גם, שקצב לא שהה אפילו יום אחד במעצר לאורך כל השנים בהם התקיים הדיון בעניינו.

או שמה טענתו ההגיונית של עו"ד אביגדור פלדמן, אכן צודקת ומוצדקת?

הרי ידוע ומוסכם כי עדיף המצב בו פושע מהלך חופשי בחוץ, מאשר חף מפשע יושב כלוא בבית האסורים.

אם כך הדבר, אזי נוהל זה אמור להיות נהוג כלפי כלל הציבור.

לא יתכן כי ההתייחסות לנשיא לשעבר תהיה שונה מההתייחסות לאדם מן הישוב.

הכללים הנהוגים כיום הם כאלה, שניתן לעצור כל אדם על סמך חשדות מסוימים שהצטברו נגדו.

המשטרה חוקרת, משיגה במקרה הצורך גם הארכות מעצר נוספות (בצדק או שלא בצדק) וכך האדם יכול למצוא את עצמו מבלה זמן ממושך במעצר עד לשלב הגשת כתב אישום. גם אז, אותו אדם שנעצר והוגש נגדו כתב אישום ע"י פרקליטות המדינה, יישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו.

לעיתים ההליך המשפטי אורך מספר שנים ואותו אדם ישהה במעצר לכל אורכו, כמובן תוך התחשבות בסוגיית ההאשמות שעומדות כנגדו. במקרה הרע ישב הנאשם בבית האסורים לאורך כל תקופת ההליך המשפטי ובמקרה הטוב ישהה במעצר בית מלא או בתנאים מגבילים וכך עד שמסתיים ההליך המשפטי בעניינו.

כאשר מתקבלת הכרעת הדין, אותו אדם ישוחרר במקרה שזוכה מההאשמות נגדו, או שאם הורשע, ייגזר דינו לעונש מאסר וזה יתחיל מיד בריצוי העונש.

אף אחד לא חוזר לביתו מבית המשפט ברגע שהורשע ונדון לעונש מאסר, אלא אם כן מדובר בדמות ציבורית ידועה.

 

האם זה ראוי? האם מדובר במהלך חברתי תקין?

 

איך ייתכן, שאדם מן הישוב צריך לנהל את הליך הערעור שלו מאחורי סורג ובריח בעוד שדמות ציבורית, אשר הורשעה בדין במעשים חמורים ונגזר דינה לשנות מאסר ארוכות, תחזור לחייה הרגילים ותנהל את הליך הערעור בנוחות ייתרה.  איפה השוויון בפני החוק?

 

וכאן ראוי לציין, שאין בדברי אלו על מנת להצדיק את שליחתו של מר קצב לכלא. נהפוך הוא, אני בהחלט מוצא חשיבות רבה במהלך המבריק של העו"ד הוותיק והמלומד מר אביגדור פלדמן.

אין ספק כי בית המשפט, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, נקט באומץ רב, באחריות ואולי אף יש לומר בהגינות, כשפסק את פסיקתו בעניין משה קצב. אך עם זאת, ראוי שהחברה הישראלית תחשוב בכובד ראש על המהלך הזה, תלמד אותו ותשכיל להכיל את החלטת בג"צ על כלל הציבור.

 

אמור מעתה דין בוזגלו כדין קצב.

לא ייתכן שאדם מן הישוב, שהה לאורך כל ההליך המשפטי במעצר ומרצה את עונשו מיד עם מתן גזר הדין, בזמן שעדיין תלויה ועומדת המחלוקת בעניין הרשעתו או בזמן שהכרעת הדין עומדת לזכות הערעור.

כמובן שאפשר ונכון יהיה ליצור הגבלות לגופו של עניין על-פי חומרת ההאשמות. ברור כי יש לנקוט אמצעי זהירות במקרים בהם מדובר באדם עם רקע פלילי קודם, או במקרים בהם אותו אדם מהווה סכנה מהותית לציבור, שהרי במקרים אלו אולי יהיה נכון לבודד אותו חברתית במעצר כזה או אחר, אם בבית האסורים או במעצר בית עם תנאים מגבילים כאלו ואחרים. עם זאת, לצערנו, מסתבר כי השיטה בה המערכת עובדת כיום מאפשרת מצב שדווקא העבריינים הותיקים והמנוסים, הם אלו אשר זוכים לתנאים מקלים או לקיצור עונשם בעסקאות טיעון שונות ומשונות.

 

לסיכומו של עניין, אין ספק שהחלטת בג"צ בעניין קצב, מעוררת תקדים חברתי חשוב ביותר וראוי כי מדינת ישראל תשכיל להכיל את פסיקת בג"צ גם על אזרחים מהשורה ולא תמשיך לנהוג באי שוויון כלפי אזרחיה.

גם מהבחינה הכלכלית, ראוי לשקול את שינוי השיטה בכובד ראש , שכן, כיום מיליונים רבים מתקציבי המדינה מוקצים לפיצוי אזרחים תמימים שישבו במעצר שווא ונמצאו בסופו של דבר חפים מפשע, כדוגמת רגב שוובר, שזוכה מהאשמת אונס ונפסקו לטובתו 2 מיליון ₪, כפיצוי על 88 ימי מעצר שווא, וכמוהו כמובן לא חסרים מקרים רבים נוספים.

 

מכך, שאין מנוס משינוי השיטה ויפה שעה אחת קודם – חומר למחשבה.

 

 

כותב המאמר: דורון בלדינגר,

מהנדס, מומחה וידאו וסאונד לתחום החקירות והמשפט הפלילי.

עד מומחה במגוון תיקים משפטיים, חלקם מהגדולים, המורכבים והמוצדקים יותר במדינת ישראל.

 

מאמרים והרצאות - דורון בלדינגר

יש לסובב את המסך לתצוגה מלאה של האתר

Avidence - Dororn Baldinger